נירה ויענקלה 

עלה ארצה ב 1923

נפטר בקבוץ חצור, ישראל 20.12.2002

בנם של ציפורה וחיים פייקרש

בעלה של נירה ז”ל

אביהם של נעמי, תמר ואהוד

 קורות חיים:

סיפור חייו של יענקל’ה מתחיל בעיירה קטנה במרכז פולין בה חיו מספר
משפחות יהודיות בקרב המשפחות הגויות.
למרות שהוריו אנשים דתיים, הם מאמנים בציונות, ובגיל 6 יענקל’ה מוצא
את עצמו בחדרה.
חדרה של 1925 היתה מושבה לצידן של ביצות, וסיפורי המלחמה בקדחת היו
חלק מסיפור חייו כל השנים.
בהמשך משפחת פייקרש פתחה מאפייה ויענקל’ה היה קם כל בוקר מוקדם כדי
להספיק לחלק את הלחם בעזרת חמור ועגלה עוד לפני בית הספר.
בגיל 12 ובניגוד לרצונם של הוריו הוא הצטרף לפעילויות השומר הצעיר.
מהר מאוד הוא נהייה מחויב בלב ובנפש לערכים ולדרך החיים של השומר הצעיר. כדי לא
לפגוע בהוריו הוא ממציא שלל תעלולים להסתרת מעורבותו, החל מהחבאת החולצה השומרית
מחוץ לבית ועד הזזת שעון בית הכנסת כדי שהתפילה תסתיים בזמן, ז.א. לפני תחילתה של
הפעולה השומרית. עם סימו את תפקיד ראש הקן של חדרה הוא מצטרף לקיבוץ ארץ ישראלי ג’
בראשון לציון, ומכאן מתחילה מסכת כבוד הדדי ואהבה בינו לבין הוריו שהצליחה לגשר על
חילוקי הדעות ביניהם.
מטעם הקיבוץ הוא יוצא בקבוצה הראשונה לבית-גן, ואחר כך גם בקבוצה
הראשונה לגבולות. תקופות אלו היו קשות אך גם יפות בחייו, והסיפורים עליהן ליוו
אותו ואותנו כל חייו.
בשנת 1946 הוא תובע ומשיג מהמוסדות היהודיים ובראשם גולדה מאיר ויוסף
ווייס את האישור להתיישבות הקבע בחצור.
המעבר מראשון לחצור והעברת הצריפים הבודדים השאירו את חותמם על גבו
למשך שנים רבות.
במשך 30 השנים הבאות יענקל’ה ממשיך למלא תפקידים מרכזיים בקיבוץ
ביניהם גזבר, רכז משק, מנהל אמן ובמקביל, גם פעילות בתנועה כולל ריכוז המחלקה
לכלכלה, המרכז החקלאי וגזברות הועד הפועל של הקיבוץ הארצי.

מעולם לא התערערה אצלו האמונה המוחלטת בדרכה של התנועה וברעיונות

הקיבוץ.

כל שיחת קיבוץ היתה אירוע חשוב וכל מסיבת חג בקיבוץ נתנה לו תחושה של
התרוממות. מעשי קונדס והשתובבות היו חלק חשוב בחייו. כילד, הדביק את זקנו של הרב
בבית הספר, אבל גם כאדם בוגר, למרות כל תפקידיו האחראיים שמח להצטרף לתעלולים
שנראו לו מבדחים ולא מזיקים.
מסירותו המוחלטת לקיבוץ לא מנעה ממנו להקדיש זמן, מאמצים ותשומת לב
למשפחתו. ביתו היה מלא ברהיטים שבנה במו ידיו, בצעצועים שהכין לילדים ולנכדים.
בשנים בהן נעדר מהבית בגלל תפקידיו ב”קיבוץ הארצי” דאג לעזור לנירה כמה
שיכול היה. הפולקלור המשפחתי זוכר בחיוך את הוויכוחים ביניהם מי ישטוף את כלים. יענקל’ה
מתעקש שהוא רוצה, נירה אומרת שהיא. בייחוד בשנים האחרונות הוא נהנה לבלות כל רגע
עם נכדיו הקטנים.
ברגעים קשים של בחירה הוא בחר בטובת משפחתו גם אם נגרמו לו יסוריים
בשל חוסר הסכמה רעיונית.

השינויים בדרך הקיבוצית גרמו לו צער רב, אולם הוא בחר לקבל את רצונם

של ילדיו.

הוא היה עקשן לדרכו ולא פשרן אולם הכבוד לאדם היה אבן דרך במעשיו

ובדרך מחשבותיו.

נולדה בבולגריה 2.3.1923

עלתה ארצה ב 1945נולדה בבולגריה 2.3.1923
עלתה ארצה ב 1945
נפטרה בקבוץ חצור, ישראל 18.9.2002
בתם של בוקה וחיים כהן
אשתו של יעקב

אמם של נעמי, תמר ואהוד

קורות חיים

נירה נולדה בבולגריה לפני 79 שנה. היא היתה בת זקונים אחרי שני בנים בוגרים למשפחה יהודית מכובדת מסופיה. כבר כנערה הצטרפה לתנועת ויצ”ו הצעירה וחלק מחברותיה עד סוף ימיה הן מהימים ההם. מלחמת העולם קטעה את תוכניותיה ללמוד רפואה והיא, כמו רוב יהודי בולגריה, מצאה מקלט מהנאצים בהרים בעזרתם של בולגרים נוצריים.

בשנת 1945 היא עלתה לארץ עם קבוצה של חברות. התחנה הראשונה שלה היתה חצור, לבקר מכרי מבולגריה. מהקיבוץ באו לאסוף אותם ישר מהאונייה. רצו להבטיח שקיבוץ אחר לא “יגנוב” אותם לשורותיו. ינקלה היה בין המשלחת מהקיבוץ והגיץ הראשון של האהבה שנמשכה 57 שנה ניצת כנראה כבר באותו יום.

נירה לא גדלה בשומר הצעיר והחיים בקיבוץ לא תמיד היו קלים לה, אבל היא החליטה לקשור את חייה עם האנשים ובעיקר עם ינקלה, וקיבלה על עצמה, בשלמות, גם את העקרונות השיתופיים.

תמונתה עובדת בגן הירק של הקיבוץ בראשית דרכה היתה מגלויות הברכה הראשונות של הקיבוץ. אחר כך באו שנים של עבודה בחינוך ושנים של בישול במטבח לפני שמצאה את מקומה כמנהלת חשבונות בהנהלת החשבונות של הקיבוץ.

בשביל נירה המשפחה היתה מרכז החיים. כשאנחנו נולדנו, בתקופה בה שעות הבילוי של ההורים עם ילדיהם היו מצומצמות, היא היתה מתגנבת כדי להציץ בנו בבית התינוקות. כשנולדו נכדיה היא פרחה ופינקה כל אחד מהם. ביונתן, ראשון נכדיה, היא טיפלה כמעט כל יום וגם בתאומים. אבל גם עשרים ושש שנים לאחר מכן, כשעינב הגיע לגין הגן והיא כבר התקשתה ללכת, היא היתה באה על הקלנועית שלה כל בוקר כדי לקחת אותו לגן. כל אחד מהם זכה לאהבתה ולמקום בליבה.

אין מילים לתאר את מסירותה בטיפול בינקלה בשלוש השנים האחרונות. כל חייה סבו סביב השעות שרצתה לבלות במחיצתו. כל נסיעה ואירוע שתכננו היו צריכים לקחת בחשבון שבארבע אחר הצהרים היא רוצה להיות אצלו. מחזיקה את ידו, מלטפת ומדברת אליו, כועסת שאינו עונה לה, מסרבת לקבל את פגיעתה הקשה של המחלה ביכולותיו.

אישה משכילה ואוהבת תרבות ואמנות. קולנוע, אופרה, תיאטרון, טיולים, ספרות היו חלק חשוב מחייה עד יומה האחרון. רק לפני חודש, כשהיא כבר חולה מאוד, הצטרפה לנסיעת הוותיקים לראות סרט וכל כך נהנתה. ביקשה שנביא לה את ספרו האחרון של דוד גרוסמן אבל כבר לא הצליחה לקרוא בו. היא אהבה את החיים. היתה פתוחה לחידושים ולא פחדה מהשינויים בהם.

חששה היחיד היה שתיפול למעמסה במחלתה. כל עוד חשבה שהיה סיכוי היא ניסתה כל דבר כדי להתגבר על המחלה. מהרגע שהבינה שנוצחה ע”י הסרטן, קיוותה שזה לא ימשך יותר.

באצילות בה חיה את חייה, כך היא סיימה אותם.